fbpx
בית » main » השסע החברתי-פוליטי בישראל: דרך ללא מוצא או שיש עוד תקווה?

השסע החברתי-פוליטי בישראל: דרך ללא מוצא או שיש עוד תקווה?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
77% מהציבור: סבבי הבחירות האחרונים גרמו לפילוג קשה. עלייה בתחושת ה’סלידה’ בין קבוצות פוליטיות מנוגדות

אנחנו מרגישים את המתח בין המחנות הפוליטיים, ברחובות, בהפגנות, בתקשורת, בעבודה או אפילו בימי שישי עם המשפחה. נדמה שתחושות הפילוג, המרחק והעוינות, רק הולכים ומעמיקים ביננו את השסע עד כדי שיוצרים תחושה של קבוצות נפרדות מפלנטות שונות, “פלנטת” ימין ו”פלנטת” שמאל. מחקרים אקדמיים בחנו את נושא השסע החברתי-פוליטי בישראל, כדי לענות על השאלה האם הגענו לדרך ללא מוצא, או שישנה עוד תקווה.

ב”מדד הדמוקרטיה הישראלית שפרסם מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות ישראלית נמצא כי המתח החזק ביותר היום בחברה הישראלית הוא המתח בין ימין לשמאל. מתח זה נמצא בעלייה מתמדת מאז 2012, ומאז 2018 נמצא כגבוה ביותר, יותר מהמתח בין יהודים לערבים ש’נדחק’ למקום השני. מתחים בולטים אחרים בחברה הישראלית, כמו המתח בין דתיים לחילוניים, המתח עשירים ועניים והמתח בין אשכנזים למזרחים נותרו גם כן מאחור.

סקר “הקונגרס הישראלי” בהובלת ד”ר יוליה אלעד־שטרנגר מראה כי 59% מהישראלים תופסים את החברה הישראלית כמפולגת מאוד, ו-77% סבורים שסבבי הבחירות האחרונות גרמו לפילוג קשה מאוד.

הריחוק והשסע החברתי – פוליטי מכונים גם כן “פולריזציה פוליטית”, או “קיטוב פוליטי”, כלומר המרחק אידיאולוגי ההולך וגובר בין קבוצות, כך שחילוקי הדעות בסוגיות פוליטיות נעשים בולטים יותר. ישנה מחלוקת מדעית מתמשכת לגבי קיומו והיקפו של הקיטוב הפוליטי העולמי. חלק מהחוקרים טוענים כי הציבור כיום מקוטב יותר ומציגים נתונים על ירידה במספר האנשים המתונים וחלק אחר טוענים כי במרבית הסוגיות האזרח החציוני נותר במרכז המפה הפוליטית ודווקא לא הפך קיצוני יותר לאורך השנים.

בין אם אנחנו באמת מקוטבים יותר בדעותינו או לא, מה שאין עליו ויכוח הוא העלייה הברורה בקיטוב הרגשי – ב’סלידה’ ההדדית בין קבוצות פוליטיות מנוגדות, שבאה לידי ביטוי בפער בין האהדה והחום של אדם כלפי קבוצתו הפוליטית, אל הקרירות והאיבה שהוא חש כלפי הקבוצה הפוליטית השנייה. קיטוב רגשי זה, נחקר בעיקר בארה״ב אך נמצא בשלל מדינות מערביות ברמות שונות. מחקר השוואתי שבוצע לאחרונה ב-20 מדינות מערביות הראה, כי במדד הקיטוב הרגשי ישראל ממוקמת יחסית גבוה מעל מדינות כמו יוון, ארה״ב וגרמניה, אך נמוכה ממדינות כמו ספרד, צרפת ובריטניה.

אנו לא רק מרגישים את זה, אנו גם פועלים על פי זה

קיטוב רגשי מקושר לעלייה בתחושת הנפרדות של ״אנחנו״ ו״הם״, לאמון ירוד בין הקבוצות הפוליטיות, לדעות קדומות ואף לאפליה לטובת הקבוצה הפוליטית גם בתחומים שאינם קשורים לזירה הפוליטית. בארה״ב למשל, יותר ויותר אמריקאים מתנגדים לכך שילדיהם יתחתנו עם אנשים מהמפלגה הנגדית (אחוז המתנגדים בשנות השישים נע בין 4-5% ובשנת 2010 מספר המתנגדים עלה לשליש מהדמוקרטים ומחצית מהליברלים) וחלקם אף מעדיפים קורות חיים של מועמדים המקושרים לקבוצה הפוליטית שלהם.

בישראל, מדד הקול הישראלי הראה כי 68% מהישראלים נמנעים כיום משיחה על נושאים פוליטיים עם אנשים בעלי השקפות שונות משלהם ובמחקר אחר, של פרופ׳ שירה דביר -גבירצמן וד”ר ניקולס ג’ון, נמצא כי בתקופת הקצנה פוליטית שליש מהאנשים בחרו להסיר חברות בפייסבוק מאנשים שנגדו את הדעה הפוליטית שלהם.

הבעייתיות המשתקפת ממחקרים אלו, היא הרצון שלנו להישאר בתוך ווקום של דעות תומכות, להיחשף פחות ופחות למידע שעשוי לסתור את דעותינו ובכך לצמצם את הסיכוי שלנו לשיח מגוון ופתוח. בעייתיות זו מתוספת לנטייה הבסיסית שלנו כבני אדם לחפש, לפרש ולהעדיף מידע אשר מאשש ומחזק את האמונות וההשערות שלנו ולתת תשומת לב פחותה ואף להתעלם ממידע אשר עשוי לסתור אותן (נקרא גם ״הטיית האישוש״). נטייה זו הופכת קלה יותר בעידן הדיגיטלי, כך שכבר אין צורך להתעלם באופן אקטיבי ממידע סותר שכזה, אנו יכולים פשוט למחוק אותו מ״הפיד״ ובכך גם מחלק נכבד מהמציאות שלנו.

מחקרים נוספים מראים שלא רק שאנשים מקבוצות פוליטיות מנוגדות לא אוהבים זה את זה, הם גם עושים באופן זהה ״דה הומניזציה״ לקבוצה היריבה (מייחסים לה פחות ופחות מאפיינים אנושיים). האפשרות לראות את הקבוצה היריבה בצורה לא אנושית מתקשרת בתורה לתמיכה באגרסיביות ואלימות בין קבוצתית ובעצם ״מקלה״ עלינו פסיכולוגית לנקוט באמצעים שכאלו.

אנחנו מרגישים ורואים זאת סביבנו. מסרים מאיימים נשלחים ברחבי הרשת מימין ומשמאל ואף אלימות ממשית בין הקבוצות ברחובות. ההיסטוריה בנושא מזכירה לנו כי מצב זה עוד יכול עוד יותר להסלים עד למצבים של מלחמות אזרחים ורצח מנהיגים פוליטיים.

המנהיגים שלנו מלבים את זה

למנהיגים פוליטיים חשיבות גדולה ביצירת הנורמות הקבוצתיות, בהגדרת המשמעות של חברות בקבוצה ובקביעת הטון הקבוצתי ביחס לקבוצה הפוליטית היריבה. הפסיכולוג החברתי פרופ׳ מיכאל הוג הראה, כי מנהיגים הם ״מובילי דעה זהותית קבוצתית״ ולכן בעלי תפקיד חשוב באופן שבו נרגיש כלפי קבוצתנו ובאופן בו ננהג כלפי הקבוצה השנייה, דרך מסרים ישירים וסמויים שהם מעבירים לקבוצה. כשחברי הקבוצה נחשפים שוב ושוב לרעיונות ומסרים שליליים מקטבים ממנהיגיהם, הם מתחילים ליצור עמדה קוהרנטית, רחבה, סולידית וקיצונית אודות הקבוצה השנייה.

מכאן, רטוריקה מנהיגותית שלילית בין קבוצתית, מלבה ומקצינה את הקרע הנתפס ביננו ולבסוף את הנכונות והסיכוי שלנו להילחם זה בזה. בארה״ב ובישראל, ביטויים שליליים של מנהיגים פוליטיים כלפי הקבוצה הפוליטית השנייה הפכו חלק מן השגרה הפוליטית. ביטויים כמו בוגדים, טיפשים, חסרי לב, בורים, חייזרים והרשימה עוד ארוכה, מחלחלים אט אט אל הציבור ומסיתים אותנו זה נגד זה.

זה טבעי שנרגיש ככה, אך זה לא בלתי נמנע

ריבוי דעות ויריבות פוליטית משמעותיים וחשובים לחוזקה של דמוקרטיה. מעבר לכך, הנטייה שלנו להעדיף את הקבוצה שלנו ולהרגיש רגשות פחות חיוביים כלפי הקבוצה השנייה, היא נטייה בסיסית פסיכולוגית – אבולוציונית שלנו כבני אדם אשר עוזרת לנו להרגיש חלק מקבוצה ולשרוד. אך אנו יודעים כי כמו שיש לנו את המוטיבציה להתחרות ולהעדיף את הקבוצה שלנו, יש לנו גם מוטיבציה אבולוציונית בסיסית לשתף פעולה זה עם זה, מוטיבציה חשובה לא פחות לשרידות והמשכיות הקבוצה.

הבעיה מתחילה, כשמנהיגים מנצלים את הראשונה ומחלישים את השנייה למען מטרותיהם הפוליטיות ובכך מפרידים אותנו וגורמים לנו להרגיש כאילו אנחנו כלל לא שייכים לאותה הקבוצה. מחקרים מראים שכפי שמנהיגים פוליטיים יכולים להקצין את הפילוג בעם, הם גם יכולים לאחד ולחבר את העם, וכך גם להפחית את הקיטוב הרגשי. כלומר, כאשר מנהיגים מדברים בשפה מכבדת ויוצרים קשרים חיוביים עם מנהיגים מקבוצות אחרות, תומכי הקבוצה מפתחים גם הם רגשות חיוביים יותר כלפי קבוצה זו והקיטוב הרגשי פוחת.

מכאן, דווקא בזמני משבר (כלכלי, בריאותי, מדיני וחברתי כאחד) אחריות המנהיגים לחתור לאחדות ושיתוף פעולה למען פתרון המשבר, אך גם למען יצירת דוגמא חיובית-מנהיגותית של חיבור וערבות הדדית עבור תומכיהם, בכדי שביום בו יגמר המשבר תישאר לנו חברה להילחם עליה. 

מבל כרטשנר, פסיכולוגית חברתית, מתמחה ביחסים בין קבוצות, המרכז הבינתחומי בהרצליה

כתבות נוספות
קודם
הבא
אולי יעניין אותך גם..