fbpx
בית » מאמרים ומחקרים » על בחירות אזוריות, דורסנות הרוב וליהפך

על בחירות אזוריות, דורסנות הרוב וליהפך

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
בתחילת החודש (נובמבר 2020) הציעו חברי הכנסת גדעון סער ויפעת שאשא-ביטון (ליכוד) לשנות את שיטת הבחירות בישראל. במקום בחירה ב-120 חברי כנסת בבחירות ארציות, יחסיות ורשימתיות, מוצע לבחור מחצית מהם בבחירות אזוריות, רוביות ואישיות עם שיוך מפלגתי. המחצית השניה תיבחר בדומה לנהוג כיום

מגרעותיה של שיטת הבחירות הקיימת ידועים ומוכרים. השיטה מעודדת בחירה של מפלגות סקטוריאליות על פני מפלגות שפונות לכלל הציבור והיציבות השלטונית שנובעת ממנה אינה גבוהה (1984, 1992, 2013, 2019א/ב, 2020). חברי הכנסת סער ושאשא-ביטון מוסיפים וטוענים שבשיטת הבחירות הארצית יש תת-ייצוג לאזורי ספר, שהרי למועמד מתל אביב או ירושלים שנגיש לציבורים רבים “קל” יותר להיבחר מאשר למועמד מהגולן.

לשיטה הקיימת יש מעלה שלא ניתן לוותר עליה: ייצוג מלא וכמעט מדויק של המגוון האתני והתרבותי במדינת ישראל. החברה הישראלית היא מאוד הטרוגנית, אבל בניגוד למדינות רבות בעולם (בלגיה, בריטניה, ארה”ב), המגזרים השונים שזורים זה בזה ולא ניתן לשרטט להם גבולות גיאוגרפיים. כמעט כמו יגוסלביה עליה השלום. בשיטת בחירות אזורית קולות רבים לא יישמעו: קולות הדרוזים יתבטלו בגליל; קולות הערבים בעכו. תושבי יפו לא יישמעו בתל אביב, וגם קולותיהם של עשרות אלפי תושבים בנוף הגליל. בשיטה הארצית כל קול קובע וכל המיעוטים נשמעים.

למרות המעלה החשובה בייצוג המגוון האתני והתרבותי בישראל, ניכר שחסרונות השיטה פוגעים באופן ממשי ביציבות הפוליטית במדינה. שלוש מערכות בחירות ללא הכרעה בזו אחר זו שבסופן נבחרה כנסת שמונה כמעט 20 מפלגות וצמחה ממנה ממשלת שיתוק שלא מצליחה להסכים איזה יום היום. בשנות ה-90 ש”ס, מפלגה לא גדולה, התמקמה על לשון המאזניים והפכה את הליך הקמת הממשלה למכרז כניעה בין המפלגות הגדולות. עצם הקיום של מפלגות לשון מאזניים אינו נובע משיטת הבחירות אלא מהשיטה הקואליציונית ואין לה “פתרונות קסם”. מסיבה זו שיטת הבחירות האזורית כפי שהוצעה על ידי ח”כ סער לא תתרום ליציבות הפוליטית (וגם לא תפגע בה), ואולם יש מקום לשקול שיטת בחירות אזורית אחרת, שקיימת באופן רציף יותר מ-200 שנה.

צילום: פלאש 90

המערכת הפוליטית בארצות הברית נוסדה במאה ה-18 והיא קיימת עד היום בשינויים קלים. בארצות הברית יש שני מוסדות חקיקה, “בית הנבחרים” ו”הסנאט”. כל חקיקה חייבת לעבור בשני הבתים. בית הנבחרים, שמקביל לכנסת, מכונה “הבית התחתון”. בכל שנתיים כל חבריו עומדים לבחירה חוזרת. כל אחד מ-435 הנציגים בבית הנבחרים נבחר במחוז בחירה שמונה כ-700 אלף איש. בית הנבחרים נבחר בדומה לחצי הכנסת בהצעת ח”כ סער, ולא נראה שיש לשיטה הזו יתרון במדינה כל כך קטנה כמו ישראל.

המוסד החקיקתי השני הוא הסנאט. בסנאט חברים 100 נציגים, שניים לכל מדינה באיחוד, ללא קשר לגודלה. כהונה של סנאטור היא בת 6 שנים ובכל שנתיים עומדים לבחירה שליש מחברי הסנאט. ההשלכה המיידית של שיטת הבחירה לסנאט היא רציפוּת – הסנאט לעולם לא מתפזר. במדינת ישראל הכנסת אינה רציפה לחלוטין, חלק נכבד מפועלה מוקפא בתקופת בחירות. כאשר הכנסת לא מתפקדת הממשלה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה בפיקוח מינימלי. דבר חמוּר כזה לא יכול לקרות בנוכחות סנאט שלא מתפזר. לסנאט יש סמכויות בנושאים פוליטיים “כבדים” כמו אישור הסכמים מדיניים, אישור מינוי שופטים ואפילו הדחת הנשיא (אם דרישה כזו מתקבלת בבית הנבחרים).

מודל הסנאט הוא לכל הפחות מעניין. היציבות המובנית בו יכולה לתרום למצב הפוליטי בישראל. בניגוד לדורסנות הרוב בשיטת הבחירות האזורית שהוצעה על ידי ח”כ סער, שיטת הסנאט מאפשרת ביטוי של קולות המיעוט. הניתוק בין מספר הסנאטורים למספר המצביעים מאפשר לסנאט לייצג מגזרים רבים ללא קשר לגודלם או לאחוזי ההצבעה בהם, אלא באופן שמכבד את היותם קבוצה מובחנת. כפי שהסנאט האמריקאי מייצג את מדינות האיחוד ללא קשר לגודלן, סנאט ישראלי ייצג את המגזרים הרבים ללא קשר מיידי לגודלם. כך למשל בקלפי במעלות יצביעו למועמד במשבצת “סנאטור יהודי גליל”, בקלפיות בתרשיחא יצביעו למועמד במשבצת “סנאטור ערבי גליל”. זו הפרדה פוליטית בריאה במקום דורסנות הרוב. הנציג היהודי לא “מתחרה” בנציג הערבי: את היהודים בגליל ייצג מי שהציבור היהודי בגליל יבחר בו, את הערבים בגליל ייצג מי שהציבור הערבי בגליל יבחר בו.

צילום: פלאש 90

הכנסת מטיבה לייצג את ציבור המצביעים המגוון, ואולם בנושאים פוליטיים כבדים כמו הסכמים מדיניים, מינוי שופטים והדחת ראש ממשלה – טוב שיעסוק בהם גוף כמו הסנאט. הכנסת נבחרת בקלפי אבל לא יציבה, בית המשפט העליון יציב אבל לא נבחר בקלפי. הסנאט הוא הטוב משני העולמות: גם יציב וגם נבחר.

הצעתו של ח”כ סער אינה ישימה ותרומתה לפוליטיקה הישראלית זניחה. אכן, לשיטה הקיימת יש חסרונות רבים, ולא ניתן לשלול על הסף שיטת בחירות אזורית. אבל פתרון לא יבוא משימור הגברת והחלפת האדרת, ואפשר לקבל השראה מבעלי הברית מעבר לים. מוסד הסנאט האמריקאי יכול להיות בדיוק מה שחסר לפוליטיקה הישראלית: יציבות. נקודה למחשבה.

כתבות נוספות
קודם
הבא
אולי יעניין אותך גם..