fbpx
בית » ארכיון פוליטיקה וממשל » המרכז אינו נקודת האמצע בין השמאל לימין

המרכז אינו נקודת האמצע בין השמאל לימין

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
מכתב תשובה לפרופסור יגאל עילם, על מאמרו “קריסת הפוליטיקה”

היסטוריונים, בדומה לשפים, נמדדים לא רק בתוצאה שאותה הם מגישים לשולחן, אלא גם באיכות החומרים שהם מבשלים. במאמרך “קריסת הפוליטיקה” (הארץ, 27.11.2020), אתה מציג את מפלגתי ואותי כמי שמדברים בשם “המרכז” אך, כדבריך “המרכז משום מה מזווג עצמו לשמאל ומנופף בשלט ‘מפלגת שמאל-מרכז’… מה מייצג המרכז? כנראה לא יותר מאשר שמאל מבויש וחששני.”

התיאור הזה אינו רק החמצה גמורה של תפיסת המרכז, הוא גם אימוץ מלא של הז’רגון של נתניהו. כחלק ממפעל ההשטחה של נתניהו – השואף לייצר זירה פוליטית בינארית, שבה יש רק שמאל וימין – הוא ניסה מהיום הראשון להצמיד את יש עתיד למחנה השמאל. זה אינו נכון ברמה הרעיונית וגם פוגע בזכות היסודית שלנו – לקבוע בעצמנו מהי זהותנו האידיאולוגית. אין לי בעיה כמובן עם השמאל הציוני בישראל, הוא תנועה לגיטימית וחשובה ואני מתעב את הדה-לגיטימציה שנתניהו עושה לו, אבל אני מעולם לא “זיווגתי” את מפלגתי לשמאל. נתניהו עושה זאת, ומשום מה עכשיו גם אתה מצטרף אליו.

המרכז, כפי שהסברתי פעם אחר פעם במהלך השנים האחרונות, אינו “נקודת האמצע” בין ימין לשמאל. המרכז הוא תנועה לאומית-ליברלית שעוסקת בתיווך מתמיד בין מושגים סותרים. בעיני רבים זה הופך אותה ל”עמומה”. בתפיסתה של יש עתיד, זהו האומץ להתמודד עם המתחים היסודיים של חיינו. אנו חיים במציאות תקשורתית ופוליטית שתובעת מאיתנו בחירה חדה ומושלמת בתוך מציאות פגומה ומורכבת. אנחנו אנשי המרכז מעדיפים לפעול בתוך העולם כמו שהוא. הדמוקרטיה שלנו, הערכים שלנו, סדרי העדיפויות הלאומיים, לא יכולים להיות מעוצבים על שולחן השרטוט כפעולה של הנדסה חברתית. האדם אינו יצור מופשט והעולם אינו מקום מופשט. חיינו הם תוצר של גדילה טבעית, לעתים קרובות כואבת, והם זקוקים לשלטון שיעניק להם איזונים תוך כדי תנועה. 

בלי המרכז, ישראל הופכת לזירה של מאבק מדמם בין הערכים הלאומיים של הימין והערכים הפרוגרסיביים של השמאל. כפי שהיטבת לתאר, מושג האמת הוא הראשון שנופל קורבן למאבק הזה. אלא שזה לא נעצר שם. ברגע שאין גורם מאזן בתוך הקונפליקט הישראלי, מתחילה הקצנה של שני הצדדים. הלאומיות של הימין הופכת ללאומנות מסוכנת, המפקירה את הרעיון שהדמוקרטיה מבוססת על כללי משחק שכולם כפופים להם. כפי שאנחנו רואים, מכאן ועד להעברת המושכות למנהיג סמכותני – הדרך קצרה. הליברליזם של השמאל מצידו הופך לדת של זכויות אדם אוניברסליות. השמאל נוטש את הזירה הציונית לטובת פוליטיקת זהויות שסותרת את עצם הרעיון של מדינה יהודית. 

למול כל זאת, המרכז הישראלי נחוש לשמור על האיזון ההכרחי בין הלאומי לליברלי, ובין היהודי לדמוקרטי. אנחנו יוצאים מנקודת ההנחה המורכבת, ולעתים קרובות הקשה למכירה, שלאידיאלים ולמטרות של המדינה יש טבע סותר. לחברה יכולות להיות מטרות – כמו שלום עם השכנים, או הצלחה כלכלית – אבל חברות אנושיות אינן מסוגלות ואינן צריכות להיות מאורגנות סביב מטרה אחת. כמו שאבחן הוגה שמרן (שהיום היה נחשב לליברל) כאדמונד ברק או הוגה ליברלי (שהיום היה נחשב לשמרן) כישעיהו ברלין, החירות תמיד מתנגשת בשוויון, הצדק מתנגש בדאגה לחלש, הביטחון הלאומי מתנגש בזכויות האדם, הזהות הפרטית בזהות הלאומית, הרכות של המסורת בנוקשות של הדת. 

הדבר היחיד שקבוע, הוא הידיעה שהנסיבות משתנות כל הזמן, והמדינה זקוקה לפיכך לפעולה מתמדת שתאזן אותן. האיזון המתמיד הזה, הוא מהותו של המרכז. לפיכך, ברגע שאתה מאפיין אותנו כמרכז-שמאל או כמרכז-ימין, אתה פוגם בעקרון היסוד של המרכז שאומר שממשל הוא דבר מעשי ולא מופשט. ייעודו המרכזי של ההליך הפוליטי אינו להכריע בין תפיסות שונות, אלא לאפשר להן לחיות יחד גם בלי הסכמה. אנחנו לא צריכים לבחור בין המחויבות למושג האדם, המחויבות לקהילה המיידית שלנו והמחויבות לרעיון הלאומי. אנחנו צריכים להתאמץ יותר כדי לאפשר להם קיום משותף המוביל לטוב משותף. בישראל של היום, המרכז הוא היחיד שמנסה ברצינות לעשות זאת.

נ.ב. רק בשולי הדברים נזכרתי שהיו לך בעבר ויכוחים אידיאולוגיים סוערים עם אבי המנוח. אני מאחל לך שעוד יהיו לך ויכוחים כאלה בעתיד גם עם שני בני. 

המאמר פורסם לראשונה בעיתון “הארץ”

כתבות נוספות
קודם
הבא
אולי יעניין אותך גם..