fbpx
בית » פוליטיקה וממשל » הקרב על ישראל

הקרב על ישראל

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
האם הלאומיות הלא-ליברלית תביא לקץ החזון של מקימי המדינה? או שהמדינה היהודית יכולה להמשיך להיות דמוקרטיה ליברלית?

התנחלויות – בעד או נגד? ריבונות ביהודה ושומרון או שטחים תמורת שלום עם הפלסטינים? לא עוד. כיום הרוב המוחלט של אזרחי ישראל הגיע לתמימות דעים מתוך תחושת מיצוי: פתרון שתי המדינות אינו ישים בעתיד הקרוב. השאלה שמפלגת אותנו כעת מהותית עוד יותר: האם הדמוקרטיה בישראל תמשיך להיות ליברלית, עם הגנה על זכויות הפרט? או שהיא תנטוש את עקרונותיהם של מקימי המדינה ותהפוך למדינה לאומנית לא-ליברלית?

המתקפות על הדמוקרטיה הליברלית בישראל מגיעות משני כיוונים: האחד הוא פלג אידאולוגי בימין; השני הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, מנהיג מושחת ומנותק המתקרב לשנתו ה-12 ברציפות בשלטון ושכעת מרחף מעליו איום האפשרות שיכנס לכלא. בשנה וחצי האחרונות לערך שניהם צועדים יחדיו.

במשך תקופה ארוכה החלק הראשון הוא שהיה שנוי במחלוקת. הזרם המרכזי של הציונות ראה ב”יהודית” הגדרה לאומית ולא דתית, כך שמדינת ישראל יהודית ודמוקרטית כפי שצרפת היא צרפתית ודמוקרטית. גורמי שוליים בימין הקיצוני רצו להחיל את ההגדרה “יהודית” על בסיס דת או מוצא, אך הם מעולם לא זכו להצלחה רבה בכך.

אולם לאחרונה המחלוקת עברה לחלק השני של ההגדרה העצמית של ישראל: דמוקרטית. מספר גורמים בכירים בימין מזכירים בדבריהם את ראש הממשלה הימני הפופוליסטי ההונגרי ויקטור אורבן, הדוגל בדמוקרטיה לא-ליברלית, ובפועל מפרשים “דמוקרטית” כ”מה שהרוב רוצה”, תוך התעלמות מזכויות המיעוטים. ערעור זה על המסורת הליברלית-דמוקרטית בישראל זכה להצלחה שהשוליים הוותיקים, המבוססים על דת ומוצא אתני, מעולם לא הגיעו אליה.

המכון הישראלי לדמוקרטיה, העוקב אחר מצב הדמוקרטיה בישראל, אמר כי הכנסת העשרים “חוקקה לא מעט חוקים שפגעו בערכים הדמוקרטיים של המדינה וערערו את מעמדם של שומרי הסף”. 

המשמעותי ביותר מביניהם היה חוק הלאום, חוק היסוד ה-14 באין חוקה. מנסחי החוק בימין תיארו אותו כהקדמה לחוקת ישראל העתידית, עם הצהרה פותחת על “מהי מדינת ישראל” שתחליף את מגילת העצמאות, המבטיחה כי “תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות”.

לעומת זאת, חוק הלאום משנה את מעמד הערבית משפה רשמית לשפה בעלת מעמד מיוחד, והוא משמיט כל אזכור של “שוויון” או “דמוקרטיה” לצד הדגשים הרבים על אופייה היהודי של המדינה. אין זה מקרי: ההשמטה מתווה את המסלול הפוליטי של המדינה.

בסופו של דבר, התוצאה היא תהיה מדינה לא-ליברלית שהאופי היהודי שלה עולה בחשיבותו על הדמוקרטיה, שלא קיימת בה אף רשות המונעת מהממשלה ליישם כל חקיקה שתרצה כדי לבסס את השינוי הזה. אזרחי ישראל הערבים מהווים כ-20% מהאוכלוסייה, ואף שמיעוט קטן וגזעני בימין הקיצוני מדבר על “איום דמוגרפי”, סוגיה זו אינה נמצאת בלב הדיון המרכזי בימין. הרצון לדחוק הצידה את הליברלים בישראל ולחזק את הלאומנות היהודית הפופוליסטית הוא שמאחורי המחטף. 

התבוננות בנושאים האחרים שבראש סדר העדיפויות של הימין בכנסת העשרים עשויה לתת לנו מושג. אחד מהם היה חוק הדורש מעמותות להצהיר על כל מימון מטעם ממשלות זרות, בצעד שנועד לסמן את מי שנתפסות כ”בלתי ישראליות” או “בלתי פטריוטיות”. אין ספק כי עמותות למען זכויות אדם, אשר לרוב קרובות לשמאל, היו על הכוונת.

עוד יותר קיצוניות מכך היו כמה הצעות חוק ממשלתיות שעד כה נחסמו, ביניהן הענקת הסמכות לשרת התרבות דאז מירי רגב לקבוע אם תיאטראות ותערוכות אמנות זכאים למימון ממשלתי על סמך “הנאמנות שלהם למדינה”.

יוזמה מסוכנת נוספת הייתה חוק למניעת הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן. כפי שנאמר לנו’ העובדה כי נתניהו מעורב בכמה חקירות העוסקות בשחיתות היא מקרית לחלוטין. היה גם הניסיון להעביר “פסקת התגברות” שתאפשר לבטל ברוב רגיל בכנסת פסיקות של בית המשפט העליון. ניסיון זה עורר חשש מיוחד כיוון שבית המשפט העליון הוא האיזון האמיתי היחיד לרשות המבצעת בישראל. זוהי הסיבה שהלא-ליברלים בישראל מתעבים את בית המשפט העליון. 

הפרדוקס של הדמוקרטיה הישראלית הוא שאף שהיא נטועה בתרבות פוליטית עם תקשורת בעלת נוכחות וביקורתית ומספר עצום של ארגונים בחברה האזרחית, המוסדות שעליהם היא נשענת רעועים ביותר.

המערכת הפרלמנטרית כוללת רשות מבצעת ממלכתית חזקה השולטת ברוב החקיקה, והיכולת של חברי כנסת בודדים לחרוג מקווי המפלגה שלהם מוגבלת. אין בכנסת בית נוסף המבקר את החקיקה ומתקן אותה, ולרשויות המקומיות יש סמכויות מועטות. אין חוקה כתובה, אלא רק חוקי יסוד אשר ניתן לתקן או לבטל ברוב רגיל בכנסת. למעשה, סמכותו של בית המשפט העליון לפסול חוקים המפרים זכויות בסיסיות היא המעוז היחיד שבין ישראל לבין דמוקרטיה לא-ליברלית משולחת רסן.

עד לפני כמה שנים המכשול העיקרי לנטייה לעריצותשלטון הרוב בימין היה נתניהו עצמו, אשר נהג לקיים את הנורמות הדמוקרטיות, אך בשנה וחצי הסוערות האחרונות, שכללו שלוש מערכות בחירות, אימץ ראש הממשלה הצעות למניעת היכולת של הרשות השופטת לפסול גם את הניצול הסמכותני הבוטה ביותר של כוח הרוב.

כל זאת נעשה בתקופה שבה נתניהו עומד לדין פלילי בגין שלושה סעיפי אישום. ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט ישב בכלא על עבירות דומות, אך נתניהו למד מחברו דונלד טראמפ כיצד להילחם בהאשמות מסוג זה: להפיץ תיאוריות קונספירציה. נתניהו טוען כי יש קנוניית “דיפ סטייט” נגדו, שמפכ”ל המשטרה שעמד בראש החקירות והיועץ המשפטי לממשלה אשר המליץ על הגשת כתבי האישום “משתפים פעולה עם התקשורת השמאלנית כדי להעמיד אותי לדין על אישומים פיקטיביים מוזרים כדי להדיח ראש ממשלה חזק מהימין”. למעשה, שניהם מגיעים מרקע ימני מובהק והם מינוי אישי של נתניהו.

הסימון הראשון לשינוי אצל נתניהו הופיע לקראת מערכת הבחירות הראשונה מבין השלוש האחרונות, בתחילת 2019. ראש הממשלה, שחשש לאבד קולות לטובת מפלגת עוצמה יהודית, הנדס את הצטרפותה למפלגת ימין אחרת, (מעט) מתונה יותר. הסקרים לא צפו שמפלגת עוצמה יהודית תעבור את אחוז החסימה, אך המיזוג הבטיח כי היא תהיה מיוצגת בה, למרות העובדה שהיא הגלגול האחרון של הכהניזם, התנועה הגזענית של הרב מאיר כהנא, שהתמודדותו לכנסת בשנת 1988 נפסלה עקב ההסתה לגזענות.

כהנא ותלמידיו, אשר חלקם עומדים כעת בראש עוצמה יהודית, תמכו בטרור נגד אזרחים ערבים, והאופן שבו דיברו על מי שאינם יהודים דומה לשיח של חברי הקו-קלוקס-קלאן על מי שאינם לבנים. ראש הממשלה דאז יצחק שמיר נהג לעזוב את המליאה במחאה כשכהנא נאם בכנסת. לנתניהו – יורשו של שמיר כראש ממשלה וכמנהיג הליכוד – אין ייסורי מצפון על כך שהכניס כהניסטים לקואליציה שלו.

המבוי הסתום שנוצר בעקבות הבחירות עצר זמנית את ההתקדמות אל הלא-ליברליוּת ואילץ את הליכוד להיכנס לקואליציה מנופחת עם מפלגת כחול לבן. יחד עם מפלגת העבודה, הנמצאת על סף התפוררות, הצליחה כחול לבן לחסום את תוכניותיו של נתניהו להעביר חוק שיעניק לו חסינות ולסרס את בית המשפט העליון. אך זוהי רק דחייה של הקץ.

בעת כתיבת שורות אלה האפשרות שתהיה מערכת בחירות רביעית בתוך פחות משנתיים נראית סבירה. בין אם נתניהו יצליח להיצמד לכיסאו או לא, תעמוד בעינה המחלוקת בין מי שמתעקשים על מדינת לאום יהודית שהיא גם מדינת כל אזרחיה לבין מי שבעיניהם הדרישות של הרוב היהודי חשובות תמיד מכל ענייני ליברליות וזכויות אדם.

אך לליברלים בישראל עדיין יש תקווה. יאיר לפיד ומפלגתו “יש עתיד” עומדים בראש האופוזיציה בכנסת, ובטור ארוך שבו הוא הציג את החזון הפוליטי שלו, הוא השווה בבירור בין נתניהו לאורבן ולנשיא טורקיה רג’פ טאיפ ארדואן. לדבריו, שלושתם “משתמשים בשפת הדמוקרטיה והדמוקרטיזציה גם כשהם מנצלים לרעה את הכוח שניתן להם מתוקף תפקידם לפרק את המערכות הדמוקרטיות במדינותיהם”.

לפיד לוקח חלק פעיל בדיון סביב האיום הנוכחי של הפופוליזם הסמכותני ועתיד הדמוקרטיה. אם להסתמך על ההפגנות השבועיות הקוראות להתפטרותו של נתניהו, מאות אלפי ישראלים ששים להשתתף בקרב הזה.

בישראל יש רק 9 מיליון אזרחים. אם נשים בצד את תיאוריות הקונספירציה האנטישמיות, היא אינה מעצמה, אך היא דמוקרטיה ליברלית עם סיפור הישרדות ייחודי באזור המלא במשטרים אוטוקרטיים ואף רודניים; חברה מודרנית וחופשית עם הגנה על זכויות המיעוט (גם אם לא מושלמת); שינויים קבועים בשלטון באמצעות הקלפי; תקשורת חופשית תוססת; חברה אזרחית בעלת נוכחות; וזכות להפגין שנעשה בה שימוש לעתים תכופות. ישראלים רבים פעילים במאבק לשמר את המורשת הזו.

אוהבי הדמוקרטיה והחירות בכל העולם צריכים להחזיק לנו אצבעות.

פול גרוס הוא כותב ומרצה על הנושאים של ההיסטוריה והפוליטיקה הישראליות.  מאמריו פורסמו במגוון כלי תקשורת בישראל, בריטניה, ארה”ב וקנדה. לפני שהוא עלה לישראל מבריטניה, עבד פול בשגרירות ישראל לבריטניה במחלקה לענייני ציבור, וככותב הנאום של השגריר. 

המאמר במלואו בשפה האנגלית פורסם לראשונה באתר Persuasion – ארגון חדש בארה”ב למען הקידום של חופש הביטוי והמאבק נגד קיצוניות האנטי-ליברלית משמאל וגם מימין.

המאמר תורגם מאנגלית על ידי SZ Translation

כתבות נוספות
קודם
הבא
אולי יעניין אותך גם..