fbpx
בית » דעות » בשביל מה צריך את יום האישה?

בשביל מה צריך את יום האישה?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
בשביל מה צריך את יום האישה? אומרים לנו מדי פעם. אתן הרי יכולות הכל. והיי, כן, אנחנו יכולות הכל, ברור! ואפילו לפעמים יותר טוב מהגברים. אבל, וסליחה אם אני אומרת, לנו זה לפעמים רק טיפה יותר מסובך

נכון יש את השיר הזה של “תעשי רק מה שאת אוהבת” אז זה שנשיר אותו בכל יום אישה לא אומר שזה יעשה אותו נכון. כי אנחנו יודעות, את ואני, שאת לא באמת יכולה לעשות רק מה שאת אוהבת.

כי יש מישהו שמחכה לך, ויש מי שצריך אותך, ויש את מי שלא יכול בלעדייך. זה הילדים או ההורים שלנו. או העבודה. זה סבתא או חתול. או הפרוייקט הבא. 

כי כל אחת מאיתנו היא קצת כמו אמצע כזה של קורי עכביש. קורים של אהבה. ודאגה. אנחנו יכולות הכל, זה ברור. זה רק קצת יותר מסובך לנו. 

וכן, הרבה פעמים זה בגללנו. כי אנחנו לא מוותרות. כי אנחנו לא מתנתקות. אנחנו מרגישות אחריות. מחויבות. ואולי זה בכלל רק ההמשך של חבל הטבור שמישהו חתך מאיתנו פעם. 

לפני כמה זמן מישהו ביקש ממני שאגדיר אותי בכמה שורות. אז כתבתי אמא, כי זה קודם כל. ואז כתבתי אשת איש. ואז כתבתי שאני כותבת (כי המילה סופרת מרגישה לי של גדולים). ואני חברה. ואז כתבתי שאני בת. כי זה חלק כל כך חשוב ממני שאני הבת של אמא שלי. ואז שאני אחות. ודודה. ושאני נלחמת נגד אי צדק. כי זה בוער בי. ולמען נשים כי יש כל כך הרבה נשים שנפגעות. ואני גיסה. 

ואני גם יודעת לתקתק ארוחת ערב. ואני לא טובה בלסדר את הבית. מודה. ואני מתנדבת. ואני מצחיקה. כן, זה פחות יודעים עלי. ואני אוהבת חיבוקים. ממש. ושתעוף הקורונה ואני אוכל כבר לחזור לחבק. 

והנה עכשיו אני מגוייסת. כן. לשנות את המדינה. וכבר כמה שנים שזה בא הרבה לפני הרבה דברים אחרים. 

היום הזה אולי בא להזכיר לנו שמותר לנו. שמותר לנו לפעמים לנתק. לנתק את הטלפון. את עצמנו. ומותר לנו יותר פעמים לעשות את מה שאנחנו אוהבות. ולא לוותר על חלומות. אלא לרדוף אחריהם. כי אולי זה נכון שאת לא יכולה לעשות רק מה שאת אוהבת. אבל בהחלט אנחנו צריכות ללמוד איך לעשות הרבה יותר מה שאנחנו אוהבות.

במהלך החיים שלי היו כמה פעמים שאמרתי עכשיו אני. עכשיו תורי. יכולתי להגיד את זה כי היה שם מישהו שידעתי שיהיה שם בשבילי. 

שהוא שמח שאני מנסה לעוף. אנחנו יחד כבר יותר מ 30 שנה. ונדמה לי שלחיות יחד זה קצת כמו ריקוד כזה, שלפעמים הוא מוביל ולפעמים את מסתחררת והוא שומר עליך. לפעמים את מובילה ולפעמים את צריכה לבקש ממנו לחכות לך. 

לפני תשע שנים יאיר יצא למסע. הוא יצא למסע שחשבנו שיהיה מאתגר אבל לא הבנו עד כמה. 

אני זוכרת שאמרתי לו שאני אחריו. כמו שאומרים בסרטים. באש ובמים. 

ועברו השנים. ואני מסכלת מסביב ואני רואה שלא רק אני הצטרפתי, אני רואה כל כך הרבה אנשים שהצטרפו למסע הזה. למסע הזה לשינוי המדינה. 

כל כך הרבה אנשים שמקדישים כל רגע פנוי מחייהם בכדי שיהיה פה טוב יותר.

ואני רואה נשים. נשים שהצטרפו למסע, חלקן בהססנות. חלקן תוך שהן ממלמלות אני לא בנאדם פוליטי. הן אמרו אז שהן איתנו, אבל היום הן מובילות לא פחות מאיתנו. והן פוליטיות יותר מכל פרשן בטלוויזיה. הן מובילות מטות, הן כבר שנה על גשרים ובצמתים, הן נלחמות ברשת ואפילו ברחובות. כמו אילה מיבניאל שתקפו אותה כשהיא תלתה שלט של יש עתיד.

הן הלב של יש עתיד. הן רשת הקורים שמחזיקה את היחד הזה.  שהפכו את המפלגה הזו לקצת משפחה. אולי קצת הרבה משפחה. 

דעות נוספות
קודם
הבא
אולי יעניין אותך גם..