fbpx
בית » מגזין » ההסכם עם איחוד האמירויות – לא בגלל טראמפ או נתניהו: הפעם זה רק בגלל בן זאיד

ההסכם עם איחוד האמירויות – לא בגלל טראמפ או נתניהו: הפעם זה רק בגלל בן זאיד

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
יהונתן (ג’ון) רז – מזרחן, מומחה לסכסוך הישראלי ערבי, בנייר עמדה על ההסכם עם איחוד האמירויות
  1. מיהם אל אימרתים – בשנת 1853 התאגדו 7 שבטי החוף המזרחי של המפרץ הערבי (זה שמו הנכון של המפרץ הפרסי לפני שהאיראנים החליטו לקחת עליו בעלות ולשכנע את העולם ששמו הוא המפרץ הפרסי – בערבית של המדינות הסוניות הוא נקרא אל חליג’ אל ערבי = המפרץ הערבי). התאגדות זו באה על רקע המצור הבריטי עליהם כתוצאה ממלחמה על השליטה בנתיבים הימיים. התאגדות זו שנקבעה “בחוף שביתת הנשק” העידה יותר מכל על הפרגמטיות המושרשת בפעילותם של השייח’ים המקומיים, פרגמטיות שתמשיך ללוות את צאצאיהם עד עצם היום הזה. כמאה שנים לאחר התאגדות זו הוקמו 7 אמירויות (על בסיס השבטים) ומונתה להם מועצה משותפת בשליטה בריטית. שותפות זו הפכה למדינה בשנת 1971 עת עזבו הבריטים את אזור המפרץ הערבי באופן סופי ואפשרו למקומיים לנהל את עצמם בעצמם. אותה פרגמטיות שהובילה להקמת השותפות הובילה את האמירויות להקים איחוד מדינתי שונה בכלל הנוף הערבי של המזרח התיכון, איחוד המתבסס על הסכמות בין השבטים, חלוקת כוח ומוקדי כוח ברורים, מינוי מועצה שלטת ואסיפה מייעצת ואולי הפרט החשוב מכל, פורמט העברת השלטון בצורה מסודרת ומוסכמת באזור המתמחה בלקיחת שלטון בכוח הזרוע ובאיבה גדולה.

2. ראיית הנולד – איחוד האמירויות הבינו מזמן שהנפט שהניע את העולם במהלך המאה ה- 20 הוא בר חלוף ובהמשך למדיניות ההתאמה וההשתנות שמאפיינת את שבטי האמירויות, הם החליטו לפני שני עשורים להשקיע את כספם באפיקי מסחר והתעצמות נוספים כהיערכות ליום שבו הנפט יחסר או לא יהיה רלוונטי יותר. החלטה זו הביאה לפיתוח התיירותי הענק, לבניית מונומנטים ענקיים, לפיתוח בנקאות כלל עולמית, לפיתוח טכנולוגי מקומי וכלל עולמי וכמובן פיתוח צבאי מואץ. האיחוד אף החליט להשקיע בפיתוח תוכנית חלל שהביאה אותו לשגר לאחרונה חללית למאדים. בראיה היסטורית היכולת של שבטים מהמדבר הערבי שעסקו מאות שנים בבניית סירות ושליית פנינים להיות בין הבודדים שכובשים את החלל בכוח התעוזה, החזון וכמובן הכסף הגדול, מעיד יותר מכל על יכולת הסתגלות ומעוף מחשבתי שמאפיין ומבדיל רק אותם מכל העמים הערבים והמוסלמים מסביב. כמו כן, נסיך הכתר של איחוד האמירויות מחמד בן זאיד אאל נהיאן נוקט מזה מספר שנים בפעולות עצמאיות לאור הבנתו כי איחוד האמירויות אינה יכולה יותר להשתרך אחר שאר מדינות המפרץ והגיע זמנה לקבל החלטות מדיניות ופוליטיות עצמאיות וגם תהליך זה מעיד על חשיבה יצירתית ומתפתחת.

3. אז למה ישראל עכשיו  – על פי פרסומים זרים, מדינת ישראל מקיימת קשרים בלתי פורמליים עם איחוד האמירויות מזה שני עשורים. לאחרונה התפרסם כי המוסד יצר קשרים כבר בשנת 2005 עם מנהיגי דובאי ואבו דאבי וראש הממשלה שרון עודד את הקשרים הללו במסגרת ההבנות שהתגבשו בתוכנית שרון ונשיא ארה”ב בוש להסכמות על גושי ההתיישבות (שרון של שנת 2004 עסק רבות בניסיונות לקבל תמורה מהאמריקאים בעד תוכנית ההתנתקות הן בנושא ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון והן בהתרחבות הקשרים של מדינת ישראל עם מדינות ערביות נוספות ובתוכן איחוד האמירויות). גישושים אלו שהחלו כאמור בשנת 2005 נמשכו ביתר שאת בשנים הבאות שהתגבשו לכדי שיתוף פעולה כלכלי / תעשייתי ביטחוני נרחב, אומנם מתחת לרדאר אבל בהיקפים גדולים מאוד. מקרה המעיד יותר מכל על מערכת היחסים בין איחוד האמירויות לבין מדינת ישראל מתבטא באירוע חיסולו בדובאי בינואר 2010 של מחמוד אל מבחוח מנהל הרכש של ארגון חמאס. אומנם מדינת ישראל לא נטלה אחריות רשמית על האירוע וכל מה שאנחנו למדים זה ממקורות זרים ומהופעתו המשעשעת של מפקד משטרת דובאי דאחי חלפאן שהציג לעולם את תוצאות חקירת האירוע ושיוכו לסוכני המוסד.  אומנם רב הנסתר על הגלוי, אבל שני דברים חשובים ניתן ללמוד מהאירוע. הראשון: מנהיגי איחוד האמירויות לא יצאו מגדרם ולא עשו מעשה כתוצאה מאירוע זה ולא נקטו בשום שלב ברטוריקה של היעלבות או של כבוד הנהוגה באירועים מסוג זה (דווקא הבריטים והאוסטרלים נקטו בצעדים דיפלומטיים). השני: הטכנולוגיה ששימשה את מר חלפאן ושיטת החקירה ואיסוף המודיעין שלאחר מעשה מעידים יותר מכל על שימוש בטכנולוגיות המוחזקות בידי מדינות בודדות במערב וניכר כי יכולת זו הינה למעשה תבונה ישראלית מהתעשיות הביטחוניות הישראליות. כך שניתן לומר בבהירות כי למה לנו ישראל עכשיו, זו תולדה של עשרות שנים וקשרים ענפים שהבשילו בזמן הנכון ועל פי האינטרס הנכון.

4. “אז מה היה לנו” באירוע “הסכם אברהם” יש רציונאל אחד ברור, מדוע להסתיר את מה שכולם ידעו. על אף זאת, ניתן להבחין בשלל ההצלחות הנלוות להכרזה זו (או במילים ברורות, מי עשה סיבוב על ההסכם), להלן:

א.  ארה”ב – ממשל טראמפ שביקש להציג לאמריקה ולעולם הישג אחד ברור במזרח התיכון: לאחר 3 שנים של דיבורים, מחשבות במעמד צד אחד. וחוסר יכולת להביא את הישראלים והפלסטינים לדון על משהו בר קיימא, כולל לא לאחר ועידת בחריין ולא לאחר הגשת “תוכנית המאה”. עתה, ממשל זה הצליח להביא משהו ובזמן הנכון בו מתקיימות בחירות על הנשיאות השנייה ויש צורך בהישג גם מול האוונגליסטים וגם מול שועלי וושינגטון.

ב.  ישראל (או שיותר מדויק ונכון, בנימין נתניהו) – תוכנית ההפרדה בה נוקט ראש ממשלת ישראל (ההפרדה בין עזה לאיו”ש ובין דו שיח מחייב לדיבורים בעלמא) השאירה את מדינת ישראל לאחר עשור עם טרור בלונים ורקטות מעזה לטרור BDS וסכינאות מאיו”ש. ניסיונו לשכנע את הישראלים בשני הסבבים האחרונים בבחירות כי לו רק תינתן לו האפשרות לבצע סיפוח כהמשך ישיר של “תוכנית המאה” האמריקאית הוא יביא גאולה לעם ישראל, כשל. כל תפיסת “שב ואל תעשה כלום” לא הובילה את מדינת ישראל בהקשרים המדיניים בעשור האחרון ולכן “הסכם אברהם” הוא בבחינת “שמחת בית השואבה” של ראש הממשלה.

ג.  איחוד האמירויות – כאמור בסעיף 3 ניתן הסבר מקיף למערכת היחסים עם הישראלים, אולם גם מחמד בן זאיד לא נפקד “מהסיבוב” בהסכם. כיורש העצר הוא ממצב את עצמו מול שאר מדינות המפרץ (ובעיקר מול סעודיה) בכך שהוא חורש במעשה זה תלם חדש ביחסים הבין אזורים באופן עצמאי ובוטח. האויב המשותף למדינות הסוניות ולישראל נושף גם בעורפו ואין יותר חזק מקשר של אינטרסים ביטחוניים. כמו כן העליונות הטכנולוגית / הביטחונית / כלכלית תעשייתית של מדינת ישראל היא דבר שמחמד בן זאיד צריך אותו (ולא נעסוק במסמך זה בסוגיית ה-F-35). ולבסוף, הבעיה הפלשתינאית בעידן אבו מאזן מעייפת את כולם, גם את מדינות ערב הרחוקות ותבונתו המדינית של מוחמד בן זאיד הביאה אותו להבנה כי אם יש מדינות ערביות שעשו הסכם שלום לאחר מלחמה עם ישראל גם במחיר “שהבעיה הפלשתינאית” לא נפתרה, אז מדוע האיחוד שמעולם לא נלחם בישראל, לא יחתום על מה שכבר בפועל מתרחש.

5. לסיכום – כל הסכם שלום הוא הסכם טוב לעם ישראל והלוואי שתמיד יתקיים בנו הכתוב “עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו” ובוודאי הסכם המבוסס על מערכת יחסים כלכלית  ועל זהות אינטרסים. אולם, גם אם אדם אחר היה עומד בראשות ממשלת ישראל, אירוע זה היה מתרחש בעיקר בגלל שהאל אימראתים ביקשו אותו לעצמם. אירוע זה מלמד אותנו יותר מכל, כי אילו ממשלת ישראל הייתה משקיעה קצת יותר בזיהוי האינטרסים של מדינות ערב ובאיתור הדרכים הנכונות ללכת בהן, אולי כבר היינו במקום אחר בהקשרי הסכסוך הישראלי ערבי

6. זה לא “תוכנית המאה”, זה לא טראמפ הכל יכול , זה לא ביבי “הקוסם”. הפעם, זה רק בגלל בן זאיד.

יהונתן (ג’ון) רז – מזרחן, מומחה לסכסוך הישראלי ערבי

כתבות נוספות
קודם
הבא
אולי יעניין אותך גם..